<h1>סמ"ג לאוין סימן ש"ט</h1>
<h2>דף כד.</h2>
מסקינן במסכת יומא פרק שני (כ"ד א') שאין הזר חייב מיתה אלא על הזריקה ועל ההקטרה, ואמר רב הונא (שם י"ב א') שמהפך בצינורא בכלל הקטרה, ועל ניסוך המים בחג ועל ניסוך היין תמיד שהם עבודה תמה, ומרבה עוד שם מלכל דבר המזבח (במדבר י"ח ז') שבע הזאות של פר כהן משיח ופר העלם דבר ולוג שמן של מצורע, ואומר שם (כ"ד ב') רבי יוחנן זר שסידר שני גיזרי עצים חייב הואיל והיא עבודה תמה, אבל כל עבודה שיש אחריה עבודה אף על פי שפסל ולוקה כמו שאומר בזבחים פרק שני (ט"ז א') אינו חייב מיתה.
<h2>דף כז.</h2>
תניא בפרק כל הפסולין בזבחים (ל"ב א') ושחט את בן הבקר לפני ה' והקריבו בני אהרן (ויקרא א' ה') זו קבלת הדם ללמדך מקבלה ואילך זו מצות כהונה מכאן שהשחיטה כשרה בזרים ובנשים ובעבדים ובטמאין ואפילו בקדשי קדשים, ומסיק דאפילו לכתחילה שוחטין חוץ מן הטמאים דלכתחילה לא שמא יגעו בבשר. הולכת עצים אינה צריכה כהונה (יומא כ"ז א'), וכן אם הטיב הכהן את הנרות והוציאן לחוץ מותר לזר להדליקן, הרמת הדשן צריכה כהן שנאמר ולבש הכהן מדו בד וגומר ואם הרים ישראל לוקה ואינו חייב מיתה אף על פי שאין אחריה עבודה שנאמר עבודת מתנה אתן את כהונתכם עבודת מתנה היא שתהיה בכהן לבדו ואם קרב לה זר חייב מיתה אבל עבודת סילוק אין חייבין עליה מיתה, וכן אם דישן מזבח הזהב והמנורה אינו חייב מיתה (רמב"ם ביאת המקדש פ"ט הל' ז'—ח').
